<h1>הבתים — שערי עירובין שער שישי</h1>
<h2>דף נט.</h2>
כיצד משתתפין במדינה, כל חצר וחצר מערבת לעצמה שלא לשכח התינוקות, ואח"כ משתתפין כל אנשי המדינה כדרך שמשתתפין במבוי. ואם היתה במדינה קנין ליחיד אפילו נעשית של רבים, משתתפין כולם שיתוף אחד ויטלטל בכל המדינה [וכן אם היתה של רבים ויש לה פתח אחד משתתפין כולן שתוף אחד]. אבל אם היתה של רבים ויש לה שני פתחים שהעם נכנסין בזה ויוצאין בזה אפילו [נעשית של יחיד אין מערבין את כולה, אלא מניחין ממנה מקום אחד אפילו] בית אחד בחצר אחת ומשתתפין [השאר. ויהיו אלו המשתתפין] כולם מותרים בכל המדינה חוץ מאותו מקום ששיירו. ויהיו אותם הנשארים מותרים במקומם בשתוף שעשו לעצמן, אם היו הנשארים רבים, ואסורין לטלטל בשאר המדינה. ודבר זה משום היכר הוא, כדי שידעו שהעירוב התיר להם לטלטל במדינה זו שרבים בוקעים בה, שהרי המקום שנשאר ולא נשתתף עמהן אין מטלטלין בו אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן. לשון רבינו משה. מלשון הר"ם נראה ביאורו בעיר של יחיד ונעשית של רבים. והרב ר' שלמה ביאר של יחיד, שלא היו נכנסין לה תדיר ששים רבוא, ונעשית של רבים שנתוספו בה דיורין או נקבעו בה שווקים, [לפיכך] מערבין את כולה כתחילה ואין מבואותיה צריכין תיקון שהרי היא כחצר אחת. וכגון שאין בה ר"ה של שש עשרה אמה. וחכמי התוספות ביארו של יחיד, שלא היה בה שש עשרה אמה, ונעשית של רבים שיש בה שש עשרה אמה. וביאור הר"ם נראה עיקר.
<h2>דף נט:</h2>
מדינה של רבים שיש לה פתח אחד וסולם במקום אחר, מערבין את כולה ואינה צריכה שיור, שאין הסולם שבחומה חשוב כפתח. הבתים שמניחין אותם שיור אע"פ שאינם פתוחים לעיר, אלא אחוריהם לעיר ופניהם לחוץ, עושים אותם שיור ומערבין את השאר. מדינה שנשתתפו כל יושביה חוץ ממבוי אחד ה"ז אוסר על כולם. ואם בנו מצבה על פתח המבוי אינו אוסר עליהם. לפיכך אין מערבין מדינה לחצאין אלא או כולה או מבוי [מבוי]. ובונה כל מבוי ומבוי מצבה על פתחו אם רצה לחלוק רשותו מהם כדי שלא יאסור על שאר המבואות, לשון רבינו משה. וכתב הראב"ד שאין מערבין אותה לחצאין אפילו על ידי מצבה, שאין המצבה מועלת במקום דריסת הרבים.
<h2>דף סא:</h2>
גוי או צדוקי השרוי בחצר דינו עם בני המבוי כדינו עם בני החצר, ששוכרין מן הגוי או מאחד (מבעלי) [מבני] ביתו רשותו שבמבוי, או מבטל להם הצדוקי. ואם היה במבוי גוי וישראל אחד אינו צריך [שיתוף]. ודין ישראל אחד ודין רבים שהם סומכין על שלחן אחד דין אחד הוא. לר"ם.
<h2>דף סז.</h2>
גוי שהיה דר במבוי, אם יש לו בחצירו פתח אחד לבקעה אינו אוסר על בני המבוי, ואפי' היה פתח קטן ארבעה על ארבעה, אע"פ שמוציא גמלים וקרונות דרך הפתח שבמבוי, אינו אוסר עליהם, שאין דעתו אלא על פתח המיוחד לו שהוא לבקעה. וכן אם היה פתוח לקרפף שהוא יתר על בית סאתים הרי הוא כפתוח לבקעה ואינו אוסר עליהם. היה בית סאתים או פחות אינו סומך עליהן ואוסר עליהן עד שישכרו ממנו. לר"ם. וכתב הראב"ד, שזה שחילקנו בין סאתים ליתר מבית סאתים, דוקא בפתח קטן של ארבעה על ארבעה שאינו יכול להכנס ולצאת אלא על ידי הדחק, אבל בפתח גדול אפילו בית סאתים אינו אוסר. ומלשון הר"ם נראה שזה שאמרו ארבעה על ארבעה, לומר אע"פ שאינו פתח גדול, אבל אין הפרש לענין הדין בין גדול לקטן. וכן דעת הרשב"א. ויש מי שאמר שזה שאמרו בקרפף שאינו אוסר, דוקא כשאינו מוקף לדירה, אבל אם הוקף לדירה הרי הוא כבית ואוסר, ודעת הר"ש שאם הוקף לדירה (בישר) אפילו יתר מבית סאתים אינו אוסר, כיון שמותר לטלטל בו. וכן נראה דעת הר"ם לפי לשונו שכתבנו למעלה בפסקא. שכיון שאין הטעם באיסור יותר מבית סאתים אלא מפני שאסור לטלטל בו, מכלל שאם הוקף לדירה שאין אסור לטלטל בו אינו אוסר. וכן דעת הרשב"א.
<h2>דף סח.</h2>
אחד מבני המבוי שביקש מחבירו יין או שמן קודם השבת ולא נתן לו, בטל השיתוף, שהרי גלה דעתו שאין כולן כשותפין שאינם מקפידים זה על זה. לשון רבינו משה. כתב הראב"ד יראה לי שלא נאמר זה אלא במזכה להם משלו, כיון שמאתמול (לא) [אילו] היו מבקשים ממנו לא היו נותנים לו, אינו גומר ומקנה. אבל אם נשתתפו על כל אחד ואחד משלו, הרי השיתוף קיים, ואע"פ ששאל אחד מחבירו דבר ולא נתן לו מ"מ הם משותפים באותו שיתוף שעשו. ואע"פ שאלו הדברים שכתב הראב"ד נראים דברים של טעם, כבר הכרענו ברחבה כדעת הר"ם.
אחד מבני מבוי שהיה לו אוצר של יין או של שמן וכיוצא בהם, ה"ז מזכה ממנו מעט לכל בני המבוי להשתתף בו ומערב בו עליהם, ואע"פ שלא הפרישו ולא ייחדו, אלא הרי הוא מעורב באוצר ה"ז שיתוף. לר"ם.
<h2>דף עא.</h2>
אנשי מבוי שהיה ביניהם שיתוף במאכל אחד לענין סחורה, כגון שקנו יין בשותפות או שמן או דבש וכיוצא בהן, אינן צריכין שיתוף אחר לענין שבת, אלא סומכין על שיתוף של סחורה, והוא שיהיה המין שהן שותפין בו מין אחד ובכלי אחד. אבל אם היה מהם שותף ביין ולאחר בשמן, או שהיה הכל יין והיה בשני כלים, הרי אלו צריכים שיתוף אחר לענין שבת. לשון רבינו משה. לפי מה שנשאו ונתנו בגמרא, יוצא לנו שחצר שבין מבואות אסורים זה עם זה.
<h2>דף עג:</h2>
מבוי שעירבו כל החצירות שבו כל חצר וחצר בפני עצמה, ואח"כ נשתתפו כולן במבוי, שכח אחד מבני החצר ולא עירב עם בני חצירו לא הפסיד כלום, שהרי כולם נשתתפו, ועל שיתוף סומכין, ולא הצריכו לערב בחצירות עם השתוף אלא שלא לשכח לתינוקות תורת עירוב והרי עירבו בחצירות. אבל אם שכח אחד מבני המבוי ולא נשתתף, אסורים במבוי ומותרים כל בני החצר לטלטל בחצר שהמבוי לחצירות כחצר לבתים. לשון רבינו משה. נראה ממה שכתב הר"ם בכאן מבוי שעירבו כל החצירות שבו כל חצר וחצר בפני עצמה, שאם עירבו כל החצירות ביחד, כגון שהן פתוחות זו לזו, אין מבוי זה ניתר בלחי וקורה אא"כ בתים וחצירות פתוחות לתוכו. והראב"ד כתב שאע"פ שהן פתוחות זו לזו ועירבו ביחד, כיון שהן פתוחות גם כן למבוי הרי הוא ניתר בלחי וקורה, שהרי בתים וחצירות פתוחים לתוכו. נשתתפו במבוי ושכחו כולם לערב בחצירות, אם אין מקפידין על פרוסתן סומכין על השיתוף בשבת הראשונה בלבד. ואין מתירין דבר זה אלא מדוחק לשון רבינו משה.
<h2>דף עד:</h2>
מבוי שצדו אחד גוים וצדו אחד ישראל, והיו חלונות פתוחות מחצר לחצר של ישראל ועירבו כולן דרך חלונות, אע"פ שנעשו כאנשי בית אחד ומותרין להוציא ולהכניס דרך חלונות, הרי אלו אסורין להשתמש במבוי דרך פתחים עד שישכרו מן הגוים, שאין רבים נעשים כיחיד במקום הגוי.
<h2>דף פ.</h2>
אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו, והוא שלא יאסור על שכיניו, אבל אם אוסר אינה מערבת עליו ולא משתתפת עליו אלא מדעתו. כיצד אוסר, כגון שאמר איני מערב עמכם או איני משתתף עמכם. לשון רבינו משה. הר"ש כתב כשאין לו פתח למקום אחר הוא שאשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו, אבל אם יש לו פתח למקום אחר אינה מערבת אלא מדעתו. וזה הביאור יותר נראה. ואפשר ליישב כאן ביאור הר"ם.
אחד מבני המבוי שרגיל להשתתף עם בני המבוי ולא נשתתף, בני המבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין ממנו השיתוף בעל כרחו. ואחד מבני המבוי שאינו רוצה להשתתף כלל עם בני המבוי, כופין אותו להשתתף עמהם. לשון רבינו משה. לפי מה שכתב הר"ם בזאת הפסקא ומה שכתב בפסקא אחרת בענין אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו (נראה שזו היא שיטתו, [שאשתו] של אדם מערבת שלא מדעתו). ונראה שזאת היא שיטתו, שמי שרגיל לערב עם בני מבוי, כבר הכניס עצמו בשיתוף עמהם, ושוב אינו יכול לעכב על ידם, אלא נוטלים אותו על כרחו וא"צ ליטול רשות מב"ד. כמו שנוטל אדם [חפציו] כשמוצאם ברשות אחר ואינו צריך רשות [מבית דין]. אבל אם אינו רגיל אין כח בידם ליטול על כרחו בלא בית דין אלא כופין אותו בבית דין, כדרך שעושין בשאר תביעות שבין אדם לחבירו. ואין אשתו של אדם מערבת לו בדרך זה, כיון שגלה דעתו שאינו רוצה לערב עמהם. אבל בסתם, אשתו של אדם מערבת לו אע"פ שאינו רגיל. וברגיל אין ספק שאשתו מערבת לו, אע"פ שאמר "איני מערב עמכם", שהרי הם עצמם יכולים ליטלו על כרחו. ולפי מ"ש הר"ש והראב"ד, כל זמן שהוא אוסר עליהם, אשתו מערבת לו אפילו בעל כרחו, אבל אם אינו אוסר אינה מערבת על כרחו. מה שאמרו אחד מבני המבוי שרגיל להשתתף, ביאר הראב"ד שאפילו רגיל עמהם בכניסה ויציאה בלבד, כיון שהוא רגיל עמהם כופין אותו. וזהו שאמרו "רגיל להשתתף עמהם", לפי שמתוך שרגיל לצאת ולבוא עמהם, בסתם רגיל הוא להשתתף עמהם.
<h2>דף פ:</h2>
נשתתפו אנשי חצר זו עם זו משני מבואות, אם במין אחד נשתתפו אפילו כלה אותו המין ה"ז עושה שיתוף אחר ומזכה להן וא"צ להודיעם פעם שניה. ואם בשני מינים נשתתפו ונתמעט האוכל מוסיף ומזכה וא"צ להודיען. ואם כלה מזכה להם וצריך להודיעם. נתוספו שכנים בחצר זו מזכה להם וצריך להודיעם. לשון רבינו משה. והראב"ד כתב, שאין משתתפין אלא במין אחד. ומה שאמרו בשני מינין צריך להודיע, כשרוצה לערב במין אחר. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר. וכתב הרשב"א, כ"ז שיש בעירוב מזון שתי סעודות א"צ להוסיף בשביל הדיורין שנתוספו, שמתחילה נתכוין לכל הבא, ואע"פ שאין נותנין העירוב מזכין להן בפירוש, דעת הצבור על דעת (הצבור) [המנהג]. וכבר נהגו לזכות בעירובין לכל הבא. ואם נתמעט האוכל קודם שנתוספו, בזה אפשר שצריך להוסיף מחמת הדיורין שנתוספו, שלא אמרו סוף עירוב בכל שהו אלא לאותם שהיה להם בתחילת העירוב, [אבל אלו שלא היו בתחילת העירוב] נראה שצריכין (עירוב) [שיעור] בשעה שנתוספו. ונראין דבריו.
<h2>דף פא:</h2>
חצר שיש לה שני פתחים לשני מבואות, אם נשתתפה עם אחת [מהן] בלבד, נאסרה במבוי השני ואינה מוציאה ומכניסה בו. לפיכך אם זיכה אחד בשיתוף לכל בני המבוי ושיתף עליהם צריך להודיע לאנשי חצר זו, שאינם משתתפים אלא מדעתם, שאינה זכות להם שמא במבוי השני רוצים להשתתף ולא בזה, לשון רבינו משה. והראב"ד כתב שא"צ להודיע אפילו בחצר של שני מבואות, שזכות הוא לו ולא חובה, שהרי היא מותרת עם אותו מבוי שנשתתפה עמו, ומה הפסידה בכך, והלא רשאה היא להשתתף עם המבוי האחר ותהא מותרת עם שניהם. ונראה שדעת הר"ם, שמפני זה צריך להודיע בחצר של שני מבואות, שחובה הוא לו שאינו רוצה לגלות דעתו להם שאינו חפץ בשיתוף שנשתתפו בשבילו שמא מתוך כך יבואו לידי תגר, והתורה כולה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ולפי מ"ש הר"ש נראה שזה שאמרו בחצר של שני מבואות צריך להודיע, לא אמרו אלא כשהמערב אינו מערב משלו אלא נוטל מכל אחד ואחד. ומפני זה צריך להודיע שמא אינו רוצה להשתתף עם בני מבוי זה ואם ישתתף גם כן עם האחר נמצא מפסיד בכך.
המזכה בשתוף לבני המדינה אם עירבו כולם עירוב אחד אינו צריך להודיעם, שזכות היא להם. וכן מי ששכח ולא נשתתף עם בני המדינה או מי שהלך לשבות בעיר אחרת או גוי שהיה עמהם במדינה, דין הכל כדינם בחצר ובמבוי.
<h2>דף צא:</h2>
מבוי שלא נשתתפו בו, אם עירבו החצירות עם הבתים אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות ככרמלית, מאחר שעירבו החצירות עם הבתים נעשה המבוי כאילו אינו פתוח לו אלא בתים בלבד בלא חצירות ולפיכך אין מטלטלין בכולו. ואם לא עירבו אנשי החצירות מטלטלין בכולו כלים ששבתו בתוכו כחצר שלא עירבו בה. רבים מגדולי הפוסקים כתבו שאין זה כהלכה, ובין ערבו ובין לא ערבו חצר ומבוי רשות אחת היא. ודבר זה יתבאר ברחבה.
